<h1>ארחות חיים דין צדקה סימן ג'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו לתת בקופה של צדקה עם בני המדינה. ישב שם שלשה חדשים כופין אותו לתת בתמחוי, פי' תמחוי מיני מאכל ופירות שמחלקין בכל יום הגבאין ופי' הקופה הן המעות שלוקחין הגבאים מכל אחד כפי מה שהוא ראוי ליתן ומחלקין המעות מערב שבת לע"ש ונותנין לכל עני מזון המספק לו ז' ימים וזה נהגו בכל קהלות הקדש אבל התמחוי יש מקומות שלא נהגו. יש שם ששה חדשים כופין אותו לתת בכסות עניי העיר. ישב שם ט' חדשים כופין אותו לתת לקבורת מת מצוה ועושין להם כל צרכי הקבורה. ובירושלמי דבבא בתרא (פ"א הלכה ו') מפרש גבי ישב שם י"ב חדש הרי הוא כאנשי אותה העיר. אמר ר' יוסי בר בון לחיטי דפסחא בין לישא בין ליתן. ועתה מרוב הגלות נהגו העולם דין שלשים יום. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה המתעכב בעיר ל' יום נקרא יושב והמתעכב שם שנה תמימה בצירוף נקרא בן עיר ודינין אלו מפורשים בתלמוד אבל גר לא נתפרש דינו אבל מדעתי שאינו לא כיושב ולא כבן עיר ע"כ. שנינו במסכת פאה פרק בתרא מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליקח מהתמחוי היו לו י"ד סעודות לא יקח מן הקופה.
<h2>דף ח:</h2>
הקופה אינה נגבית אלא בשנים. ומותר להאמין אחד אחד על מעות של קופה ואינה מתחלקת [אלא בשלשה]. והתמחוי נגבת בשלשה ומתחלקת בשלשה. התמחוי נגבה בכל יום (ונתן) ונותנין] לעניי עולם. והקופה נגבית מע"ש לע"ש ומתחלקת לעניי אותה העיר בלבד. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה. ולשנותן לכל מה שירצו אע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו. גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה לחנות וגובין.
